רש"י על ביצה כ״ב ב:ט״ו

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על ביצה כ״ב ע״ב:י״ד רש"י על ביצה כ״ב ע״ב:ט״ז »

1 ביצה פתח ↗

אִיבַּעְיָא לְהוּ: מַהוּ לְעַשֵּׁן? רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רַב: אָסוּר. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מוּתָּר. רַב הוּנָא אָמַר: אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁמְּכַבֶּה. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: וְנֵימָא מָר — מִפְּנֵי שֶׁמַּבְעִיר? אֲמַר לֵיהּ: תְּחִלָּתוֹ מְכַבֶּה וְסוֹפוֹ מַבְעִיר.

2 ביצה פתח ↗

3 כף החיים על שולחן ערוך אורח חיים פתח ↗

מא שם. למתקן לאכילה וכו' דזה הוי אוכל נפש אפי' לעניים אלא שאין מצוי להם ודמי לנזדמן לו צבי ביו"ט כדאמרינן בכתובות דף ז' ע"א. רש"י ביצה כ"ב ע"ב. ב"י. עו"ש או' ד' ט"ז סק"ו. מש"ז או' ו':

4 ביצה פתח ↗

5 ביצה פתח ↗

6 סדר משנה על משנה תורה, הלכות שבת פתח ↗

אם לא נתכוון לאותה מלאכה הרי זה מותר וכו'. עכ"ל. הנה פסק רבינו ז"ל פה כר' שמעון דדבר שאינו מתכוון מותר ועיין במגיד משנה מש"כ בזה. ומזה הקשה מרן ז"ל בכ"מ לקמן בהל' מעשה קרבנות פט"ז הי"ד. שדברי רבינו ז"ל סותרים אהדדי לפי העולה מן הסוגיא דזבחים דף צ"א ע"ב דאמרינן התם וז"ל אמר שמואל המתנדב יין מביא ומזלפו ע"ג האישים. מ"ט אמר קרא ויין תקריב לנסך חצי ההין אשה ריח ניחוח לה'. והא קא מכבה. כיבוי במקצת לא שמיה כיבוי וכו' ואיבעית אימא כיבוי דמצוה שאני וכו' ת"ש יין כדברי ר' עקיבא לספלים וכו' ועוד תניא יין נסך לספלים או אינו אלא לאישים אמרת לא יכבה. לא קשיא הא ר' יהודה ופירש"י ז"ל וז"ל הא ר"י דאמר דבר שאינו מתכוין אסור וכו' הילכך עקר ליה למשמעותיה דאשה למידרשיה נחת רוח הוא לפני כאישים וכו' הא ר' שמעון ופירש"י ז"ל וז"ל הא ר"ש שמואל כר"ש דכיון דאין מתכוין לכבות אין לא תכבה ראיה וכו' למיעקר משמעותא דאשה משום קושיא דלא תכבה וכו' למימרא וכו' עכ"ל הגמרא עם פירש"י ז"ל. והמבואר מהסוגי' האמורה דמאן דסובר כר"ש דדבר שאינו מתכוין מותר סובר נמי כשמואל דיין הבא בנדבה דמזלפו ע"ג אישים דהא לית לן שום הוכחה מקרא של לא תכבה למיעקר הקרא של ויין תקריב וכו' אשה ריח ניחוח וכו' ממשמעותיה ומפשטיותיה וכדבר שנאמר בשם רש"י ז"ל בד"ה הא ר"ש וכו' האמור לעיל מזה. ומעתה רבינו ז"ל דהוא פסק הכא כר"ש דדבר שאינו מתכוון מותר וכדאמרינן לעיל. ואפילו הכי פסק בהל' מעשה הקרבנות התם. דאפילו יין הבא בנדבה מנסכו כולו לשיתין כר"ע וכאידך בריי' האמורים לעיל והרי הם דברים הסותרים זה את זה יע"ש בכ"מ. ועיין בס' ברכת הזבח שם מש"כ בזה. והנראה לענ"ד בס"ד בישוב דברי רבינו ז"ל הוא דשמואל לשיטתיה שפיר קאמר דמזלפו ע"ג האישים הואיל והוא פוסק כר"ש דדבר שאינו מתכוון מותר. אבל רבינו ז"ל ג"כ לשיטתיה שייט ושפיר פסק דמנסכו כולו לשיתין אעפ"י שפוסק כר"ש דדבר שאינו מתכוון מותר והכא הוא רק דבר שאינו מתכוון. וכמו שאבאר בס"ד לפנינו. וביאור דבר זה הוא. דרבינו ז"ל בפי' המשניות בזבחים שם כ' וז"ל אמר ר"ש אם ראית שמן מתחלק וכו' דבר תורה שמנחת ישראל וכו' וכן יכול אדם להתנדב יין לבדו וכו' וזורקין אותו כולו ע"ג האישים. ואעפ"י שהוא מכבה האש במזבח שהוא מצות ל"ת וכו' אבל הוא דבר שאין מתכוון ומותר. ושמא תאמר בהכרח יתפעל וכו' יכבה אותו בהכרח והעיקר בידינו מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות דע שאינו מתכבה בהכרח. לפי שמעט מן היין וכו' כשזורקין אותן על האש הגדולה אין מכבין אותן רק כח האש מלהט אותן ונוצחין וכו' עכ"ל רבינו ז"ל יע"ש יותר באריכות בפי' המשניות לרבינו ז"ל. והנה אין כוונתו של רבינו ז"ל כשזורקין המים או היין ע"ג האש הגדולה שאינו מכבה כלל וכלל. שהרי דבר זה הוא נגד הטבע ונגד החוש שאפי' מעט מן היין או מן המים כשיבאו תוך האש אפי' יהיה האש גדולה ביותר א"א שלא יכבה אותן המעט מים או היין לפחות לפי שעה כמעט רגע עד שתתלהב האש ותתחזק האש על המעט יין או המים ההם. אלא שברור הוא לענ"ד בס"ד דכוונתו של רבינו ז"ל הוא שאף כי לפי שעה תכבה מעט אבל חבי כמעט רגע הנה תתלהב האש ותתחזק הרבה יותר על היין המעט או על מעט המים אשר באו בקרבו ותלהטהו מסביב ותנצח אותו. וכן מורה על זה לשון רבינו ז"ל בפירושו הנ"ל. וסבירא ליה דמה שמכבה אותו לפי שעה כמעט רגע זה אינו נקרא בשם מכבה אלא הוא נקרא בשם מבעיר כיון שהכיבוי הזה הוא גורם ההבערה. שהרי ע"י ההתנגדות הזה של היין או המים המעוטים הללו. הנה אח"כ תגבר ותוסף תת כח התלהבות והבערת האש הרבה יותר ממה שהיה קודם לכן. וכמו שעינינו הרואות יום יום בבתי המבשלים של השרים הגדולים ובבתי המארחות. וכמו כן כל עושי מלאכה באשים הגדולים כגון הנפחים וכדומה עושי מלאכה באש גדולה זה דרכם למו להבעירו בכך כידוע. וסברא זו שאמרנו בס"ד דהואיל והכיבוי הזה גורם אח"כ ההבערה אינו נקרא בשם מלאכת מכבה אלא זה שמו אשר יקרא לו מבעיר. לאו דכו"ע הוא אלא כי הוא זה תלוי בפלוגתא דאמוראי בביצה דף כ"ב ע"ב דאמרינן התם וז"ל איבעיא להו מהו לעשן. רב ירמיה בר אבא אמר רב אסור. ושמואל אמר מותר. רב הונא אמר אסור מפני שהוא מכבה. א"ל רב נחמן ונימא מר מפני שהוא מבעיר א"ל תחלתו מכבה וסופו מבעיר וכו' עכ"ל הגמ'. ועיין ברש"י שם מה שפירש בו. אבל הר"ן ז"ל שם לפי גירסת הרי"ף ז"ל שם פי' דרב הונא השיב לרב נחמן דבאמת כוונתו באמירתו מפני שהוא מכבה אינו מפני איסור מלאכת כיבוי שבאמת אין כאן כבוי כלל. שאף שהוא מכבה לפי שעה אבל התעיף עיניך בו והנה תגבה ותתלהב ותבער ביותר. וכיבוי כזה אינו אסור כלל משום מלאכת מכבה. אלא שאיסורו הוא משום מלאכת הבערה. שהכיבוי הזה נקרא בשם ההבערה. והיינו דרב ורב הונא סבירא להו דלעשן פירות אינו נקרא בשם דבר השוה לכל נפש. וממילא אפי' הבערה דידיה נמי אסור דהא הוי הבערה זו שלא לצורך אוכל נפש דאינו אלא רק למפונקים. ושמואל דמתיר לעשן הפירות היינו דהוא סובר דעישון הפירות נקרא בשם דבר השוה לכל נפש ולצורך אוכל נפש הא מותר מלאכת הבערה ביו"ט. וכמו שפירש ז"ל שם בד"ה ושמואל אמר מותר וכו' וז"ל דאוכל נפש הוא וראוי אף לעניים אלא שאינו מצוי להם וכו' עכ"ל רש"י ז"ל. ולפי דעת הרי"ף ז"ל הנ"ל אם היה בעישון הזה משום איסור מלאכת כיבוי אף שמואל היה מודה לרב הונא דמלאכת הכיבוי אין אנו מתירין אפי' ביו"ט משום צורך אוכל נפש. עי"ש בהרי"ף ובהר"ן. וזאת תורת העולה היא מזה. דשמואל סובר דכיבוי כזה שגורם הבערה אינו נקרא בשם מכבה ואינו אסור משום מלאכת כיבוי. אך זה שמו וזה זכרו בשם מלאכת מבעיר. וראה זה שם דף כ"ג ע"א אמרינן וז"ל רבא אמר אפי' על גבי גחלת נמי מותר מידי דהוי אבישרא אגומרי וכו' עכ"ל גמ'. והנה ע"כ א"א לומר דרבא דקאמר דמותר לעשן הוא מתירו מהטעם ההוא שהתיר שמואל והוא שאין העישון נקרא בשם כיבוי אלא כי הוא נקרא בשם הבערה הואיל וסופו להבעיר וכאמור. וכן עישון הפירות הוא דבר השוה לכל נפש ומותר לעשות לצורכו הבערה וכאמור לעיל מזה אליבא דשמואל דא"כ תקשה טובא עליה דרבא: חדא דלא הוי ליה לרבא למימר מה שאמר למימרא בפני עצמה אלא היה לו לומר הלכה כשמואל. ואפי' למסבר טעמיה דשמואל לא היה צריך. שהרי לא נזכר בהסוגיא דשם שהיה אחד מן האמוראים מתקשים לדעת טעמיה דשמואל. דהיינו שהיה אחד מן האמוראים אומר מ"ט דשמואל דמתיר לעשן. אלא אדרבא נהפוך הוא כולם היו צריכים להיות בנותני טעם לדברי רב האוסר לעשן מה ראה על ככה לאסרו. אבל טעמו של שמואל היה מבואר מעצמו לכל האמוראים. ומה צורך לו לרבא לבאר טעמו של שמואל. ושניות לדברי סופרים תקשה עליה דרבא דא"כ מאי ראיה מייתי להתיר עישון פירות מהא דמותר בישרא אגומרי וכאמור ואם נאמר דיש סברא לומר כרב וסייעתו דעישון פירות אינו נקרא לכל נפש רק להמעונגים לבד. אף אנו נאמר דשאני בישרא אגומרי דמותר משום דהוא דבר השוה לכל נפש לכ"ע ואין פוצה פה נגד זה. ומאי ראיה איכא עדיין מזה לומר דגם עישון הפירות הוא נקרא בשם דבר השוה לכל נפש. דעישון פירות אין הענים עושים אותו ובישרא אגומרי אפי' העני שבישראל עושה אותו. וכמו שהרמב"ן ז"ל הקשה כעין זה ממש בספר המלחמות שם על הרז"ה ז"ל בספר המאור שם. אלא ודאי צריכין לומר דרבא סבירא ליה כשמואל בדיניה אבל לא מטעמיה. והוא דבהך מילתא סובר רבא כשמואל מצד הסברא גרידא בלי שום ראיה דגם עישון הפירות נקרא דבר השוה לכל נפש. דראוי הוא אף לענים אלא שהעניות גרמה להם שאינו מצוי להם. אבל מה שהתיר לעשן פירות ביו"ט לאו מטעמיה דשמואל הוא דמתיר רבא. דהא שמואל אינו מתיר לעשן אלא מטעם האמור לעיל. והוא שהעישון הזה הואיל וסופו להבעיר אינו נקרא בשם מכבה אלא כבייתו זו היא הבערתו והוא נקרא בשם מבעיר והרי הבערה מותר לצורך אוכל נפש. אבל אם היה העישון הזה נקרא באמת בשם מכבה אף שמואל היה מודה לרב דאסור לעשן דאפי' לצורך אוכל נפש גמור ג"כ אין מתירין כיבוי ביו"ט. אבל רבא רוח אחרת אתו עמו. דהוא סובר לסברא ברורה ופשוטה דאף כיבוי כזה שמביא לידי הבערה עדיין שמו עליו והוא נקרא בשם כיבוי ואיסורו הוא משום מלאכת מכבה. אך דרבא סבירא ליה דמתירין אפילו כיבוי גמור לצורך אוכל נפש עצמו. ולפיכך התיר רבא אף לעשן. דאע"ג דהוא מכבה לדידיה וכאמור אבל כיון שהוא לצורך אוכל נפש אפילו כביה נמי מותר. והביא לו רבא ראיה דכיבוי לצורך אוכל נפש עצמו דהוא מותר מהא דמניחין ביו"ט בישרא אגומרי. דאף דהוא מכבה גמור בהנחתו הבשר על גבי הגחלים אפי' הכי הוא מותר ומטעם שהוא לצורך אוכל נפש וכיבוי מותר לצורך אוכל נפש. אבל אליביה דשמואל א"א לפרש דהוא נמי סובר כן דהא שמואל סתמא קאמר דמותר ולא הביא כלל תלמודו בידו להביא ראיה מהך דבישרא אגומרי וכמו שעשה רבא. שהרי דבר זה דכיבוי לצורך אוכל נפש עצמו מותר אינו מילתא דפשיטא מדחזינן דרבא הוצרך להביא ראיה מהך דבישרא אגומרי. ודוק היטב בהסוגיא דהתם ובספר המאור להרז"ה ז"ל ובס' המלחמות להרמב"ן ז"ל ובר"ן שם ותמצא כי כנים אנחנו בס"ד בביאור הסוגיא האמורה. והמורם מן האמור בס"ד זאת התרומה. דשמואל סובר דכיבוי כזה שגורם אח"ך הבערה אינו אסור משום מכבה ואינו נקרא בשם כיבוי אלא זה שמו הבערה. אבל רבא סובר שאפי' כיבוי כזה שהוא גורם אח"כ ההבערה מ"מ עדיין שמו עליו שהוא נקרא בשם מכבה ואסור משום כיבוי. והוא הדבר אשר דברתי בס"ד לעיל דהך סברא שאמרנו לעיל בהך סוגיא דזבחים ובביאור דברי רבינו ז"ל בפירושו להמשניות שם לאו דכ"ע היא אלא כי היא תליא בפלוגתא דאמוראי וכנ"ל. ומעתה שמואל לשיטתיה האמורה מימר שפיר קאמר בזבחים התם דלר' שמעון דסבירא ליה דדבר שאינו מתכוון מותר. הנה לדידיה מותר ג"כ לזלף יין על גבי האש דלא הוי פסיק רישיה הואיל ואפשר שבזריקתו היין על גבי האש לא יבא כל היין על מקום אחד אלא מעט כאן ומעט כאן. א"כ אין כאן כיבוי כלל. שאדרבה ע"י הזילוף הזה יגרום שתלהט ותגבר האש יותר ויותר הרבה. וא"כ אף שמכבה האש קצת לפי שעה כמעט רגע אין בזה משום איסור כיבוי. אלא אדרבא מבעיר מיקרי וכאמור לעיל. איברא הא תינח שמואל לשיטתיה. אבל רבינו ז"ל ג"כ אהני ליה שיטתיה להאי סבא קדישא. דהא רבינו ז"ל פסק כרבא בביצה שם דמותר לעשן את הפירות אף שהוא כיבוי הואיל ומותר בישרא אגומרי דרבא הוא בתרא וכמו שפסק רבינו ז"ל לקמן בהל' שביתת יו"ט פ"ד ה"ו וז"ל ומותר לעשן תחת הפירות וכו' כמו שמותר לצלות בשר על האש וכו' עכ"ל רבינו ז"ל והם ממש דברי רבא במס' ביצה הנ"ל ועי' במגיד משנה שם. והיינו דרבינו ז"ל פוסק דאף כיבוי שסופו להבעיר מ"מ הוא מיקרי כיבוי לא הבערה. ממילא אף שהוא אש גדולה ביותר א"א שלא יכבה במקצת לפי שעה כמעט רגע עד שתתלהב ותתלהט האש ותנצח להיין שנזדלף עליו. וממילא שפיר הוי ליה כיבוי אף שסופו לגרום הבערה אח"כ. ואסור לזלפו על גבי המזבח דהוה ליה פסיק רישיה ולפיכך פסק רבינו ז"ל לקמן בהל' מעשה קרבנות פרק והלכה הנ"ל דהמביא יין לנדבה דאינו מזלפו ע"ג האישים אלא מנסכו לשיתין כולו ככל הנסכים וכנ"ל. והיינו מטעם דאסור לכבות אפילו מעט כיבוי האש שע"ג המזבח. ושפיר עביד רבינו ז"ל מה שחזר בו בחיבורו פה ממה שפסק בפירושו להמשניות בזבחים התם. וגם אין דבריו לקמן בהל' מעשה הקרבנות הנ"ל סותרים למה שפסק פה וכקושית מרן ז"ל בכ"מ לקמן בהלכות הנ"ל שהבאתי לעיל ריש הדיבור הזה. דהא הך כיבוי במקצת שנעשה בשעה שהוא מזלף הוא פסיק רישיה ובפ"ר הא מודה ר' שמעון דאסור וכמו שהקשה כן באמת רבינו ז"ל בפיהמ"ש בזבחים שם והבאתי דבריו לעיל ותירוצו שם הא לרבינו ז"ל לשיטתיה ליתא וכאמור לעיל. וגם רש"י ז"ל שם בד"ה הא ר' שמעון וכו' הקשה כן ותירוצו הא לא סבירא לי' לרבינו ז"ל כדמוכח ממה שתירץ בפיהמ"ש שם. ועי' מ"ש רבינו ז"ל בפירושו להמשניות דמס' מנחות בפרק אלו מנחות נקמצות במשנה מנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים וכו' והיא בגמרא שם דף ע"ד ע"ב. ודוק היטב. ודע דרבינו ז"ל בפיהמ"ש שם בזבחים כתב עוד וז"ל ועוד שאפשר שיזרק על קרקע המזבח או על קצות העצים שלא נשרפו עדיין וכו' עכ"ל רבינו ז"ל וכדברים האלה כתב ג"כ הרא"ש ז"ל בפרק הבונה קרוב לסוף סימן א'. וז"ל ויש לדחות דאפשר שיפול על עצי המערכה או על האברים וכו' עכ"ל הרא"ש ז"ל וכן כתבו התוס' שם בדף ק"ג ע"א בד"ה לא צריכא דעביד בארעא דחבריה וכו' וז"ל והא דקאמר וכו' המתנדב יין מביאו ומזלפו על גבי האישים וכו' דבר שאין מתכוון מותר. מיירי דלא הוי פסיק רישיה וכו' על גבי האברים וכו' עכ"ל התוס'. והנה לפי דברי השלשה אבות העולם הנ"ל והם רבותינו בעלי התוס' ורבינו והרא"ש ז"ל צריכין אנו לומר דפירושו של תיבת אשה דכתיב בקרא ויין תקריב וכו' אשה ריח ניחוח וכו' הוא שהאש יאכל אותו. אבל אין פירושו שיתנו דוקא מיד על האש. אלא כיון שהוא נאכל מן האש אף שהוא נתנו במקום שאין שם עתה אש ג"כ. וממילא כשהוא נותן אותו על האברים או על עצי המערכה וכן על קרקעיתו של המזבח מקום שאין שם אש עתה. אם רק אח"כ יגיע שם האש וישרפנו כבר הוא מקיים בזה מקרא שכתוב ויין תקריב לנסך וכו' אשה ריח ניחוח וכו'. דאם לא כן אלא דבעינן שיתנו דוקא מיד על האש תקשה מאי אהנו לן רבנן התוס' ורבינו והרא"ש ז"ל בתירוצם הנ"ל. שהרי אם יגיע היין ההוא ע"ג קרקעיתו של המזבח או ע"ג האברים או ע"ג העצים אף שיושרף אח"כ באש הנה מ"מ לא יצא בזה עדיין ידי חובת קרא כדכתיב ויין תקריב לנסך וכו' אשה ריח ניחוח וכו' כיון שלא נתנו מיד בשעת נסיכתו על האש. אלא ודאי צריכין לומר כדכתבינן דגם זה מיקרי אשה ריח ניחוח וכו' כיון שלבסוף תאכלנו האש ולכן באמת האברים ועצי המערכה נקראים אישים הואיל ונאכלים מן האש של המזבח. וכן כשמנסך היין ע"ג קרקעיתו של המזבח ולבסוף והנה שורף שנשרף מן האש שיגיע לשם קיים בזה הקרא הנ"ל. אבל לפי זה קשה לענ"ד טובא דא"כ מאי פריך הגמ' בזבחים שם על שמואל והא קמכבה וכו' וכדלעיל. דמה זו קושיא דלמא הא דקאמר שמואל מביא ומזלפו ע"ג אישים וכו' כוונתו הוא שמביא ומזלפו ע"ג עצי המערכה או ע"ג האברים הואיל ונאכלים מן האש נקראים הם בשם אישים ובזה הא לא עביד איסור כיבוי כלל כיון שעדיין לא הגיע האש שם לאותו המקום שהוא מזלף והוא יוצא בזה מצות אשה ריח ניחוח וכו' וכדאמרינן בשם התוס' ורבינו והרא"ש ז"ל. ואף אם נדחוק לתרץ בזה ולומר דשמואל שהוא אמורא היה לו לפרש דבריו להיכן הוא מזלפו ולא לומר סתם למיסתם סתומי מזלפו על גבי האישים דמשמעותו הוא בכל מקום שירצה. ברם הא מיהא קשיא לענ"ד דאם כן תקשה על ר' עקיבא ור' יהודא בהברייתות התם דהם אמרו והם אמרו בזבחים התם דהמנדב ומביא יין דיתנו לספלים. ואמרינן בגמ' שם דטעמייהו הוא דאינהו סבירא להו דדבר שאינו מתכוון אסור. וא"כ אם היה מזלף אותו על גבי האש היה בו משום איסור מכבה לפיכך הוצרכו לידחק ולמיעקר פשטיות משמעותיה דקרא. ולהיות קרא דחיק ומוקי אנפשיה בפירוש תיבת אשה של קרא אשה ריח ניחוח וכו'. שפירושו הוא שהוא נחת רוח לפניו יתברך כמו אשה וכמש"כ רש"י ז"ל שם בד"ה הא ר' יהודה דאמר וכו' יע"ש ברש"י והבאתי לשונו לעיל ומה ראו על ככה להוציא המקרא מידי פשטיותיה. ולפסוק שיתן היין לספלים הוי להו לר' עקיבא ולאידך ברייתא דסברי כר' יהודה לפסוק שיתן על גבי האברים או עצי המערכה או ע"ג קרקע המזבח במקום שיגיע שם אח"כ האש כדי שכשיגיע האש לשם יאכל אותו וישרפנו. והנה בפירוש הזה אינם צריכים לדחוק ולפרש להוציא הקרא מפשטיותיה ולמיעקר אותו ממשמעותיה אמת שגם על רש"י ז"ל שם בד"ה הא ר' שמעון וכו' שכתב שאינו נקרא פסיק רישיה הואיל ויכול לזלף טיפין דקין יע"ש ברש"י ג"כ קשה כנ"ל דלר' עקיבא ולאידך ברייתא הנ"ל לא היה ליתן לספל וליעקר פשטיות הקרא אלא היה ראוי לזלף בטיפין דקין מאד. אך אליבא דרש"י ז"ל אפשר לדחוק עפ"י הדחק זו הלחץ. אבל על התוס' ורבינו והרא"ש ז"ל שפיר קשיא כנ"ל. וצ"ע טובא לענ"ד. ובביאור דברי הרא"ש ז"ל בפרק הבונה הנ"ל ודפרק שמונה שרצים ממה שלכאו' קשה טובא על דבריו. יתבאר בס"ד לקמן בהל' שלאחר זו בד"ה אבל עשה מעשה וכו' זיל גמור מהתם.

1 מהו לעשן - פירות בעשן בשמים לקלוט טעם הבושם:

2 אסור - דתפנוק יתירא הוא ואין שוה לכל נפש אלא לאיסטניס ובהאי עשן איכא אב מלאכה כדמפרש רב הונא טעמיה דרב מפני שהוא מכבה הגחלים כשנותן אבקת הבשמים עליהן:

3 ושמואל אמר מותר - דאוכל נפש הוא וראוי אף לעניים אלא שאינו מצוי להם ודמי לנזדמן לו צבי בי"ט כדאמרינן בכתובות שם:

4 מפני שמכבה - כדפרישית אינו שוה לכל נפש לפיכך אסור לעשות אב מלאכה בשבילה:

5 ונימא מר מפני שמבעיר - הבשמים שגם זה אב מלאכה:

6 אמר ליה תחילתו מכבה וסופו מבעיר - ותרוייהו הוו ביה ואנא קמא קמא נקטי:

6 פרי מגדים על אורח חיים פתח ↗

ע״ג עמ״א ערש״י ביצה כ״ב וכ״ג תחלתו מכבה וסופו מבעיר ויש ביה כיבוי והבערה וה״ה בשרא אגומרי אית ביה זה ואפ״ה שרי דא״נ הוא וחשיב א״א בע״א אע״ג דאפשר בשפוד מ״מ רוצה הוא דוקא אגומרי ובי״ד ס״ט בש״ך נ״ו וק״ב י״א ובתה״ד ק״ע משמע הטעם דלצלי לא נאסר מעולם המ״א י״ל סובר דהטעם דרוצה מבושל דוקא וא״ש מ״ש הר״ב שם בק״ב אע״פ שי״א דשל״מ וא״צ כלומר יע״ש בש״ך ועסי׳ שי״ח כאן במ״א. ולפ״ז כבד בי״ט ע״ג גומרי כיון דרוצה אח״כ לבשלו י״ל דאסור בי״ט כ״א אשפוד לדידן. והבן זה:

« רש"י על ביצה כ״ב ע״ב:י״ד רש"י על ביצה כ״ב ע״ב:ט״ז »